מאת :חנן דגן
יש אתר חדש לאיחוד גני הילדים והמתכנת ביקש ממני לכתוב מאמרים חינוכיים הדבר הראשון שעלה לי לראש זה הבסיס לפיו אני חי וכדי שתבינו אספר לכם קמצוץ מחיי.
לפני שלוש שנים שהתאומים שלי מתן ואוראל היו בכיתה יא בית הספר יצא למסע לפולין הילדים רצו שאני יצטרף אליהם למסע ואשתי כמובן דחפה יחד איתם את המהלך ,אני לא רציתי אך אני יכול להגיע למקומות שכאלו מחנות ריכוז תאי גזים הרי זה בלתי אפשרי יש וטו על כל נגיעה בנושא אפילו אסור לדבר על נאצים או השואה .
בתחילה אספר לכם כי אבא שלי אריה ז”ל היה ניצול שואה ומעולם לא היה מוכן לספר לנו מה עבר עליו בשואה כשהיה בטלוויזיה סרט על נאצים או על השואה אימא הייתה אומרת לנו להעביר מהר לערוץ אחר או לסגור את הטלוויזיה שאבא לא יראה חס וחלילה זה אוי ואבוי , בתור ילד ואני לעולם לא ישכח הדבר שהיה הכי קשה לי שאימא שלי הייתה שולחת אותי להעיר את אבא כאשר הייתי מעיר אותו הוא תמיד היה קופץ בבהלה כל פעם שהיה ישן היה חוזר אל הסיוט שלו וכל פעם חווה את הסיוט מחדש עד היום אני שונא להעיר אנשים, בשבילי להעיר אנשים זה הסיוט שלי.
במהלך השנים שמעתי ספורים מאימא על דברים שספרו אנשים שמכירים את אבא על דברים שעבר בשואה ועל שכל משפחתו חוץ מאח אחד נרצחו סבא מרדכי סבתה חנה שאני קרוי על שמה והאחים גרשון בן החמש עשרה וחיים בן החמש
לפי הסיפורים אבא שלי היה במחנה ריכוז דכאו כאשר היה בגיל 10 במחנה היה יחד איתו האח של אימא שלו ואבא היה רשום במחנה בשם משפחתו של הדוד קרפל, כל יום אבא היה עומד על אבן כדי שיראה גבוה והולך לעבוד עם המבוגרים באחד הימים שלחו את הילדים במחנה לעבוד במטבח והדוד אמר לאבא לך לעבוד במטבח תוכל לגנוב אוכל, אבא לא רצה להכעיס את הדוד ולשמור על כבודו והלך קבוצת מבוגרים אחרת ויצא לעבודה , באותו היום הגרמנים רצחו את כל הילדים במחנה ואבא נשאר הילד היחידי בדכאו וכדי שלו יגלו אותו הוא התחבא מספר שבועות עד שהגיעו ילדים חדשים למחנה , זה סיפור השואה היחידי שידעתי על אבא שלי , שני דברים תמיד אמר האחד שמדינת ישראל זה המקום היחידי שבוא לא יקראו לך ג’יד (יהודי)והדבר השני “אני לעולם לא יספר לך מה היה בשואה כדי שלא תדע מה היה חלקם של היהודים בשואה כדי שלא תתבייש בהיותך יהודי”, אמירה קשה שיושבת בראשי מאז היותי ילד , למה אבא התכוון ?
בכל השנים חונכתי לנתינה ותרומה לחברה אבא זייף את הגיל כאשר היה בן 16 והתגייס לצבא היה ממקימי המשמר האזרחי בחדרה כאשר היו משפחות עם קשיים תמיד הילדים היו צמודים אלינו ותמיד עזר לאנשים רבים . בבית תמיד גדלנו על מחויבות ועזרה לזולת היא דבר ראשון . עוד בתור ילד בן 7 במלחמת יום כיפור הייתי מסתובב עם האחים שלי ופח צבע כחול ומברשת והיינו צובעים את פנסי המכוניות בכחול ומשאירים עיגול קטן באמצע כדי לשמור על האפלה ,ועוזרים למי שהיה קשה לו לשים נייר דבק על החלונות ועוד , כל חיי עד היום אני עוסק בתרומה ועזרה לחברה ולמדינה לפעמים קוראים לי פרייאר אך אני מרגיש שזו חובתי ואין דרך אחרת .
אז זהו הילדים לא ויתרו לי לחצו עלי עשו מניפולציות בשיתוף המורים ויצאתי לפולין . הסתובבנו בוורשה והמדריך ששמו כשמי חנן סיפר על כל הגבורות של היהודים בגטו וורשה ואני הלכתי אחריו כולי גאה באותם אנשים שנלחמו ולא הלכו כצאן לטווח ,עד ש…חנן סיפר על היהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים ואמר שאי אפשר לשפוט אותם כי הם עשו הכול בכדי להציל את עצמם ומשפחותיהם באותו הרגע חשבתי שאני מתפוצץ ואמרתי לחנן המדריך איך אתה מעז לומר כזה דבר ,איזה חינוך אתה נותן לילדים שלנו הרי אנחנו גדלנו שצריך להקריב את עצמנו למען המדינה אך אתה מצפה שהילדים האלו ילכו עוד שנתיים לצבא יתרמו ויגנו על מדינת ישראל בנפשם .חנן שאל אותי מה לדעתי היה קורה אם ההינו מכניסים ארבע חברה מסיירת מטכ”ל לקרון רכבת כמו היהודים בשואה האם הם היו מתנהגים שונה אמרתי לו שבוודאי הם היו נלחמים ולא מוותרים לרגע ,היה לי קשה עם זה ולא הבנתי למה לקחתי את זה כל כך קשה וכל המסע לא הייתי רגוע 
בהמשך התברר לי שזה החומר שמנהלת משלחת לפולין מבקשת מהמדריכים להעביר .
המסע המשיך ואתו החוויות המרגשות .לקראת סוף היום השני ערכנו טקס במקום ששם היו קבורים שרידי יהודים שהובאו ממחנות שונים ,והנאצים ניסו להעלים ראיות להשמדה .,עמדנו כל בית הספר במעגל גדול של 180 ילדים ומלווים שהמעגל מתחיל באנדרטה ומסתיים בצידה השני צמוד לאנדרטה התנהל הטקס ילדים הקריאו שירים ואני אמרתי קדיש , מצד אחד היה בני מתן שהחזיק דגל ומצד שני ביתי אוראל שהייתה אמורה לשיר בטקס., אוראל התחילה לקלוט מה שעברה ביומיים הראשונים של המסע ופרצה בבכי בני מתן שראה את אחותו לא היה יכול להגיע ישר לנחם אותה מכיוון שהטקס התנהל בניהם ופתאום אני רואה שכל התלמידים מסתכלים וראיתי דגל רץ סביב המעגל מתן הגיע לאחותו וחיבק אותה כמה חזק הקשר בין תאומים היה מחזה המרגש, פרצתי בבכי ואלי הצטרפו בבכי 180 ילדים .
בהמשך הימים מצאתי את עצמי נכנס לתוך קרונות רכבת בתוך תאי גזים במשרפות לא האמנתי שאני שם הרי אסור לדבר אל זה והינה אני פה זה פשוט לא הגיוני .
ביום האחרון הגענו לאושוויץ נכנסנו בשער העבודה משחררת זה כתוב בכניסה בגדול זה לא יכול להיות מה שקרה פה זה פשוט לא הגיוני כל הקבוצה נעמדה בצד וחנן המדריך התחיל לספר לנו שכדי שאנשים לא יחשדו שפה ירצחו אותם הנאצים שמו בכניסה למחנה תזמורת שניגנה מוזיקה ,בתזמורת הזאת ניגן נגן המפוחית הידוע שמואל גוגל וכל זאת כאשר היה בן 16 ,יום אחד שמואל ראה איך לוקחים את אחותו לתאי הגזים כאשר הוא ניגן בתזמורת מאותו היום שמואל גוגל ניגן בעיניים עצומות , בשנות השבעים שהחלו היחסים בן מדינת ישראל לפולין , ראש הממשלה יצחק רבין הוזמן לפולין ולקח איתו במשלחת את שמואל גוגל , כאשר הם הגיעו לאושוויץ שמואל ניגן בפני כולם ואמר שמאז אותו היום בו נרצחה אחותו זו הפעם הראשונה שהו מנגן בעיניים פתוחות מכיוון שראש ממשלת ישראל עומד באושוויץ זו סגירת מעגל בשבילו . חנן המדריך שם לנו את נגינת המפוחית ברקע, כולנו עומדים בשקט עם עצבות בעיניים ואני רואה בהמשך הדרך גבר ואישה דוחפים עגלת נכים עם איש זקן ואני חושב לעצמי ,אם אבא שלי היה בחיים הייתי מביא אותו לפה ! לא עוברת שניה ואני מדמיין שאני נמצא פה עם אבא שלי ואני רואה שהוא רוצה לומר לי משהו והוא לא מצליח להגיד כלום כל מה שיוצא לו מהפה זו זעקה צורמת אוזניים פרצתי בבכי לא יכולתי יותר להתאפק גם בדמיון וגם אחרי 18 שנים מאז נפטר עדיין הוא לא יכול לדבר גם שאני כותב את מילים אלו אחרי שלוש שנים אני לא יכול לעצור את הדמעות , בהמשך היום היו עוד כמה אירועים מרגשים כמו להקריא את שמות בני המשפחה שלי שנספו משפחת ליפקר מהעיר סמורגון מצד אבא ומשפחת צ’סנוק מהעיר הורודוק מצד אימא יחד עם הבת שלי מצאנו את השמות של בני המשפחה בספר השמות ועוד .
כמובן שבמפגשי הערב שתפתי את ילדי הקבוצה במה שעבר עלי וכל הזמן הדגשתי את החשיבות של להיות ערבים זה לזה ואין לנו מדינה אחרת וזאת המדינה היחידה שבה לא יקראו לנו ז’יד (יהודי)..
לאחר המפגש נסענו לשדה התעופה וחזרנו הביתה הייתי מבולבל ולא הצלחתי לעכל את מה שעבר עלי פעם ראשונה בחיי שאני מדבר על השואה ועל מה שראיתי וחוויתי ללא הפסקה ,באחד הימים כשדיברתי עם אימא שלי היא ספרה לי שבשנות החמישים מדינת ישראל סגרה על הסכם פיצויים לניצולי שואה והיא נסעה עם אבא שלי לחיפה ,הם ישבו מול אדם שחקר את אבא שלי אם הוא באמת היה במחנה הריכוז בדכאו ,הרי הוא לא רשום הוא היה רשום עם שם משפחתו של הדוד אבא שלי זרק לאדם שחקר אותו “איך אתה לא יודע הרי אתה זה שהוציא אותי מין הבור” וחוקר אמר שהוא זוכר שהוציא מישהו מין הבור אבל הוא לא נראה חייל שזוף כמוך ואז אבא שלי יצא ואמר לאימא שלי מה את רוצה פיצויים ושאני ישתגע, אני לא יכול לעבור את זה שוב וויתר על מה שהגיע לו .
ישר קפצתי ואמרתי לאימא שלי על מה את מדברת מאיזה בור הוציאו את אבא אני לא מכיר את הסיפור ואימה ספרה לי את הסיפור , שאבא יצא לעבוד עם היהודים המבוגרים הם עבדו בחפירת בורות הנאצים והקאפו היו מגיעים וצועקים על היהודים יותר מהר אתם לא עומדים בקצב ואז ויהודים המבוגרים אמרו שזה בגלל הילד הוא מעקב אותם מיד רצו להרוג אותו ואותו יהודי שחקר אותו בחיפה אמר לנאצים חכו יש לי עבודה אחרת בשבילו ובכך הציל את חייו והוציא אותו מין הבור .
הכול התחיל להתבהר לי ,זה הרי לא הגיוני אנחנו כאנשים עם צלם אנוש ההינו שמים ילד בן 10 מאחורינו ומגנים עליו ולא מקריבים אותו זה הרי דבר שלא נתפס, איך אדם יכול לעשות דבר שכזה, ואז הבנתי אבא מעולם לא דיבר על זה אבל הוא העביר לנו את המסר בלי מילים על ידי רגשות ,אפשר להעביר בלי להוציא מילה. עכשיו הכול ברור למה כל חיי מתרכזים בנתינה ולהיות ערבים זה לזה … למה יש לנו רק מדינה אחת למה כעסתי על חנן המדריך למה………
לתפיסת עולמי הגורם לשואה הוא שכעם לא ההינו ערבים זה לזה מדינת ישראל קמה בגלל ערבות הדדית “טוב למות בעד ארצנו” ולצערי אנחנו מגדלים דור שחושב רק על עצמו ואם אנחנו כמחנכים לא נחנך את הדור הבא לערבות הדדית שואה נוספת היא רק עניין של זמן .
לזכרו של האבא שלי שכל כך חסר לי אריה ליפקר דגן ז”ל שחינך אותי לערכים ונתינה …………..